מקבלת על עצמי עול מלכות שמים

צילום - שמרית בנימין

מקבלת על עצמי עול מלכות שמים

חלום שלי יום אחד לכתוב ספר, וזה יהיה הפתיח שלו:
יום רביעי, מבנה ישן ומסתורי בירושלים, רמות. השעה 9 בבוקר. מאחוריי 3 שעות של נסיעה בתחבורה ציבורית.
מרצפות כחולות, ריח חזק של אקונומיקה. אני נושמת עמוק. המים חמים מידי. אני לא בטוחה האם הם באמת חמים מידי או שזה מרגיש כך עקב הזמן הרב שעבר בחדר המתנה הצמוד. אחרי סיום ההתארגנות הקפדנית בכל זאת עמדתי יחפה על הריצפה הקרה כמה דקות. וגם במהלך ההתארגנות שום דבר לא חימם אותי. גם לא החלוק הפירחוני המוזר, שיותר מזכיר שטיח באריגה עבה מאשר חלוק באמת.
ירדתי למדרגה האחרונה בסיבוב. גם לבטן הם חמים מידי.

“מקבלת על עצמי עול מלכות שמים ועול תורה… מאמינה בה’ אחד…”

אני חוזרת מילה במילה ביראה או במבוכה, אני לא ממש מצליחה לזהות את התחושה הזו.
מצליבה ידיים על החזה בדיוק כמו שלימדו אותי בשיעור האחרון ומקריאה מהשלט החלוד המחובר לקיר מצד ימין: “ברוך אתה…”

“על הבטן! על הבטן!”

“מה?” אני מרימה מבט עלוב ונבוך למעלה. מה הם רוצים ממני? מה הם מתכוונים?

“על הבטן! ידיים על הבטן!”

מה לא בסדר? סך הכל עשיתי את מה שהרבנית לימדה אותי. אולי ההצלבה עצמה נראת להם בעייתית? מה, בגלל שזה מזכיר צלב? או אולי כמו שהצלבת האצבעות מאחורי הגב מתיר שקר? הם חושדים שאני משקרת?
שמה ידיים על הבטן וחוזרת להקריא:

“ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה!”
צוללת אל תוך המים הרותחים. שיערות מכסות את העיניים.
“כשר, כשר…”

הקולות מתרחקים מאחורי טריקת הדלת.
ו… ולא קרה כלום!
חשבתי שאני אתרומם ברוחי לשמיים, אשחה באור הגנוז, ארגיש נשמה אחרת נכנסת בגופי.
חשבתי שאתרגש מלהגיד את צמד המילים האלו - ה’ אלוקינו, למרות שכבר שנתיים שאני מתפלת מתוך סידור ואומרת כל מיני ברכות. כבר שנה אני מגיעה שלוש פעם לתפילה בבית הכנסת ביחד עם מניין גברים, רק בעזרת נשים. אבל הפעם, הפעם זה באמת - אלוקיי. הפעם אני בפנים. כמו שדמיינתי אז אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותם. דמיינתי כולם מתחת לכנף ענקית מוגנים ובטוחים ואותי מבחוץ עם שאלה צורבת בלב כמו עקיצה - איך אני נכנסת פנימה?
אבל לא, זאת אותה אני. לא השתנה דבר. עדיין אני מקווה שעמדתי עם כולם במעמד הר סיני. עדיין אני מבקשת עזרה מאבא שבשמיים, בדיוק כמו אז הילדה בת השש שכרעה על הריצפה בבכי וביקשה שאמה כבר תחזור הביתה.
עדיין מרגישה קצת מבחוץ. עדיין מחפשת שייכות.
זאת אותה אני.